רוברט וולדינגר (Robert Waldinger) סיפר בהרצאת TED מרתקת שערך על מחקר שהתחיל בשנות ה-30 של המאה ה-20 וחשף מה באמת, בסופו של יום, קובע את רמת האושר של האדם [1]. השורות הקרובות יתארו את הממצא החד והברור של המחקר.
אם תשאלו אנשים
וולדינגר מספר כיצד סקר של ילדי דור המילניום גילה שמרביתם רוצה להיות מעושרים ו/או מפורסמים, ושעבורם זוהי מטרת-העל של החיים. הוא אומר שהחברה דוחפת אותנו להשקיע זמן רב בעבודה, ועדיף כמה שיותר – וזאת על מנת להשיג כמה שיותר. החברה שלנו מקדשת את העבודה הקשה ונותנת לנו את התחושה השגויה שעל ידי עבודה קשה, נשיג את מה שאנחנו רוצים – ונרגיש כל הזמן מאושרים ושלמים. שנחיה חיים טובים. המחקר גילה שזה לא נכון.
אם תשאלו את החוקרים
מחקר של אוניברסיטת הרווארד, שהוא גם הגדול, המקיף, הארוך והוותיק בתחומו, בדק מהו הפרמטר שמשפיע על רמת האושר של האדם, ומה באמת הופך חיים – לחיים טובים. המחקר בדק בעקביות אנשים מגיל העשרה ועד לגיל הזקנה. במשך 75 שנה הוא עקב אחר 724 גברים [2]. בכל שנה החוקרים שלחו שאלות לאותם גברים. שאלות בנוגע לבריאות, בנוגע לעבודה, בנוגע לחיי המשפחה. כיום המחקר כבר עבר לחקור יותר מ-2,000 צאצאים של אותם 724 גברים. וולדינגר הוא המנהל הרביעי של המחקר הוותיק.
המחקר החל בשנת 1938 ובדק 2 קבוצות של גברים. אחת כללה סטודנטים באוניברסיטת הרווארד הסופר-יוקרתית – אולי היוקרתית בעולם. הקבוצה השנייה כללה נערים מהשכונות העניות ביותר בעיר בוסטון – נערים ממשפחות קשות-יום ומעטות-אמצעים. בבתים של רבים מהם לא היו אפילו מים זורמים.
מהרגע שנכנסו למחקר, הם עברו בדיקות קפדניות – בדיקות רפואיות, בדיקות של הרקע המשפחתי. כל אחד מהילדים הללו עבר מסלול חיים אחר, עשה קריירה אחרת, חלה במחלה אחרת. חלקם שרתו בצבא. עם השנים, צוות המחקר שלח להם שאלונים, הגיע לראיין אותם בבתי המגורים שלהם, קיבל גישה לתיקים הרפואיים מרופאי המשפחה שלהם. הנבדקים עברו בדיקות דם וסריקות מוח. החוקרים דיברו עם הילדים שלהם, עם הנשים שלהם, ובהמשך גם הנשים הצטרפו למחקר.
וזה מה שהמחקר מצא
אז מסתבר, שלעושר, תהילה ופרסום אין השפעה מהותית על רמת האושר שלנו. הלקח של המחקר הוא כדלקמן: מערכות יחסים טובות שומרות אותנו מאושרים יותר ובריאים יותר. נקודה, סוף פסוק.
וולדינגר מתאר 3 שיעורים ספציפיים שהחוקרים למדו בנוגע למערכות יחסים.
- השיעור הראשון הוא שקשרים חברתיים באמת עושים לנו טוב, ושמאידך – הבדידות הורגת. לא טוב היות האדם לבדו [3]. אנשים שמחוברים יותר לקהילה, לחברה ולמשפחה חיים יותר זמן וחיים טוב יותר. הם אנשים בריאים יותר. לעומת זאת, לבדידות יש השפעה רעילה על חיינו – אנשים בודדים חולים יותר, ויותר מוקדם, והפעילות המוחית שלהם מתדרדרת מוקדם יותר. הם חיים פחות זמן.
- השיעור השני הוא שלא מדובר רק בכמות, אלא במידה רבה מאוד גם באיכות – איכות מערכות היחסים הקרובות שלנו. אם הן מאופיינות בריב ומדון – הן פוגעות בבריאות החברים בהן. מצד שני, מערכות יחסים איכותיות הופכות אנשים לבריאים ולמאושרים יותר. וולדינגר מספר שגברים שהעידו בשנות ה-50 לחייהם שהם מרוצים ממערכות היחסים הקרובות שלהם, הזדקנו טוב יותר – ובריא יותר. הגברים המאושרים נשארו מאושרים בשנות ה-80 לחייהם גם כאשר חוו תקופות של כאב פיסי. אלו שלא היו מאושרים, סבלו יותר במהלך תקופות אלו, כי הכאב הפיסי הועצם על ידי הכאב הרגשי שחוו גם כך.
- השיעור השלישי שהם למדו הוא שמערכות יחסים טובות מגינות לא רק על הגוף, אלא גם על המוח. המחקר מצא שאנשים שהיו להם מערכות יחסים טובות, בזכותן הם חשו שיש להם על מי לסמוך ועל מי להישען בעת צרה, נהנו מרמת זיכרון טובה יותר ומזיכרונות חדים וצלולים יותר. מאידך, אנשים שלא הרגישו שהם יכולים לסמוך על האדם האחר חוו ירידה מוקדמת וחדה יותר ברמת הזיכרון.
אפשר גם לריב. אם משלימים.
וולדינגר מסיים בהבחנה שכל זה לא אומר שאי אפשר לריב ולהתווכח מעת לעת. יכולים להתעורר גם חיכוכים במערכות היחסים שלנו. זה בסדר. חלק מהנבדקים התווכחו לא מעט עם הפרטנר שלהם, אבל כל עוד הם הרגישו שיש להם על מי לסמוך בזמנים קשים – וויכוחים עם בני הזוג לא השפיעו על רמת ואיכות הזיכרון שלהם.
המחקר הראה שוב ושוב, על פני 75 שנה, שהאנשים שהצליחו בחיים והיו מאושרים היו אלו שבחרו לתעדף את מערכות היחסים שלהם על פני מרכיבים אחרים בחייהם – בין אם מדובר באנשים מהמשפחה, מהקהילה או בחברים.
