לאחרונה פורסם בכאן 11 תחקיר של דניאל אלעזר, שעסק בחברת “אמוזה”, החברה של דניס צ’רקוב ומישל טרוני [1]. על פי התחקיר, החברה פועלת לכאורה בשיטת פירמידה והונתה את לקוחותיה. בעקבות התחקיר, החלו להופיע תגובות רבות ברשת, ומרביתן – יוצאות מנקודת הנחה שאכן מדובר בהונאה. מבלי להביע עמדה לכאן או לכאן בסוגיה הספציפית הזו, מעניין להבין למה – למה רובנו נוטים לחשוב שמי שמוצג כחשוד אכן אשם, גם כאשר הנתונים שלפנינו עמומים למדי? למה אנחנו נוטים “להניח אשמה” (Presumption of Guilt), בניגוד לנקודת המוצא של ההליך הפלילי, על פיה אדם אמור להיות בגדר זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו.

אבולוציה, בייבי

ההסבר הבסיסי ביותר לנטייה זו הוא ההסבר ההישרדותי – כשאנחנו ניצבים מול מצב עמום, בו לא ברור אם האובייקט שמולנו (יהא זה אדם, חיה או גל אבנים שעשוי להידרדר) עומד להיטיב עמנו, להרע לנו או שהוא נייטרלי עבורנו, נשרוד טוב יותר אם ניטה להניח שמדובר באיום. במילים אחרות, מבחינה הישרדותית עדיף לנו להניח סיכון (ולכן גם אשמה) ולטעות בהערכתנו, מאשר להניח שהמצב בטוח (ולכן גם חפות מפשע) ולטעות בהערכה זו. בנוסף לכך, קבוצה שבה ישנה הקפדה ברורה יותר על הכללים, תהיה חזקה ומלוכדת יותר – וכך תוכל לגבור על קבוצות אחרות בתהליך הברירה הטבעית. לכן, עדיף לקבוצה להיות ביקורתית וחריפה מדי כלפי מי מחבריה שחשוד כמי שעבר על הכללים, מאשר להיות סלחנית ומקבלת מדי.

צרכים אנושיים סותרים

הסבר נוסף קשור בשני צרכים בסיסיים הקיימים בכולנו – הצורך בוודאות והצורך בריגוש. הצורך בוודאות הוא צורך מרכזי בייצור האנושי – כל כך מרכזי עד כי אנחנו נוטים להעדיף חוסר אושר על פני חוסר וודאות. כן כן, להיות פחות מאושרים, העיקר שנהיה בסיטואציה מוכרת, שנרגיש בה שאנחנו בשליטה.

לכן, במקרה בו מוצג בפנינו מידע עמום ומבלבל, יש בנו דחף להשיג וודאות וביטחון, למצוא תיוג, תשובה, הכרעה. במצבי לחץ, אנשים נוטים לחשוב במונחים של טוב או רע, שחור או לבן, צודקים וטועים (עמדה שהפסיכואנליטיקאית מלאני קליין כינתה “העמדה הסכיזופרנואידית”). זאת בעוד שבמצבים נינוחים, עולה האפשרות לחשיבה מורכבת, המביאה בחשבון צדדים שונים של אותו הדבר ובעצם את החלקיות שיש כמעט בכל דבר סביבנו (“עמדה דפרסיבית”).

כאשר אנחנו לא מרגישים מאוימים, אנחנו יכולים לחשוב שאדם שכרגע היה לא נעים אלינו, הוא אולי מאוד נעים ואכפתי במצבים רבים אחרים, או שאותו שכן חביב אולי מסתיר כמה שלדים בארון. אך למעשה, לא נדרשת מידה רבה של לחץ כדי להשפיע על תהליכי החשיבה שלנו. רובנו חווים מידות גבוהות של לחץ כחלק מהיום-יום שלנו, במיוחד בעולם המערבי, ובמיוחד אי-שם במדינתנו הקטנה במזרח התיכון. כשאנחנו נתקלים בידיעה חדשותית על אדם שמואשם במעשה פסול, אפשרות אחת היא לומר: “זה מורכב… אני לא מכיר אותו, ויש כאן טענות לא פשוטות. יכול להיות שיש בהן אמת, יכול להיות שהיא חלקית מאוד, יכול להיות שזה ממש לא ככה. קשה לדעת”. אפשרות שנייה היא לומר: “ברור שהוא אשם!”.

באיזו מהאפשרויות נשיג יותר תחושת וודאות ושליטה?

אמרנו שלצד וודאות יש לנו גם צורך בריגוש – ובכן הצורך הזה נכנס גם הוא לתמונה. מורכבות וספק הם תמיד פחות פיקנטיים ומרגשים, מתוכחה וחד-משמעיות. לכן גם חדשות כזב, או בשמן המוכר יותר “פייק ניוז”, נוטות להיות ויראליות יותר מהחדשות המדויקות יותר, מה”ניוז”. במרבית המקרים, על אף האמרה המקובלת, הדמיון מרגש יותר מהמציאות.

מעבד המידע האנושי

לצד הצורך הרגשי, ישנו גם צורך קוגניטיבי שמביא אותנו לקפוץ למסקנות מהירות. בקצרה – קשה לנו לעבד מידע מורכב באופן מדויק ויסודי, ולכן אנחנו מחפשים “קיצורי דרך מחשבתיים” (שנקראים היוריסטיקות) שיביאו אותנו למסקנות סבירות ודי טובות רוב הזמן.

לדוגמא, נסנן מידע שסותר את ההשערה המרכזית שלנו ונחפש – ממש באופן לא-מודע – מידע שתואם את התפיסה שלנו (הטיה קוגניטיבית מרתקת, המכונה “הטיית האישוש”). הנה דוגמא – נניח שאנחנו מנסים למצוא את החוקיות של סדרת ספרות, ומוצגים לנו המספרים הבאים בסדר עולה: 2,4,6. יכול להיות שתעלה בנו ההשערה שהחוקיות היא שתמיד המספר הבא גדול ב-2 מהמספר הקודם. מה נעשה במצב כזה? נשאל את מי שמציג לנו את השאלה האם המספר הבא הוא 8. “נכון מאוד” הוא ישיב לנו. ואז? ואז נדע שצדקנו. א-ב-ל ייתכן שהחוקיות היא למשל שהמספר הבא פשוט חייב להיות גדול יותר מהמספר הקודם. אם היינו מנסים להפריך את ההשערה שלנו, ולא לאשש אותה, היינו יכולים לבחור מספר אחר, וכך לגלות את החוקיות האמיתית (כך בדיוק עשה פיטר ווסון במחקרו הקלאסי בנושא הזה).

בשלב הזה כנראה שהלכו לאיבוד מרבית הקוראים, אז בואו נחזור כמה צעדים אחורה…

בכל מקרה, הרעיון הוא שכשאנחנו חושבים שהתחלנו להבין משהו, אנחנו נוטים לחפש מידע שיחזק את ההבנה שלנו. לכן, אם נתקלנו קודם כל ב”חשיפה”, “תחקיר” או “שערוריה” – סביר להניח שכשניתקל באמירות סותרות לכך, ניתן להן חשיבות פחותה – כן כן, רק בגלל הסדר שבו נתקלנו במידע. באותו האופן, מחקר רב מראה כי כאשר מציגים לנו תיאור של אדם ובו קודם כל התכונות החיוביות שלו, אנחנו נוטים לשפוט אותו לחיוב יותר מאשר כשמוצגות תחילה התכונות השליליות, גם כאשר מדובר באותם התיאורים בדיוק. הדבר נכון גם כאשר ישנו תגמול ברור להגעה למסקנה מדויקת יותר (דוגמא יפה לכך ניתן למצוא בניסוי של Gęsiarz מ-2019, בו אנשים הגיעו למסקנות על בסיס מה שהם רצו שתהיה המסקנה, גם כאשר הם תוגמלו כלכלית על מסקנות מדויקות יותר [2]).

היורסיטיקה נוספת שנכנסת לפעולה במצבים כאלה היא “היוריסטיקת הזמינות”, שתיארו עמוס טברסקי ודניאל כהנמן. הרעיון הוא פשוט – אנחנו נוטים להעריך שאירוע הוא סביר יותר, כשקל לנו יותר להיזכר בדוגמאות או לדמיין את האירוע. לדוגמא, אנשים נוטים לחשוב שהסיכוי למות מכריש טורף גבוה מהסיכוי למות מפגיעת חלקי מטוס נופלים. בפועל, הסיכוי נמוך פי 30 בערך. למה זה ככה? כי כריש טורף מסוקר יותר בתקשורת והתיאור נחווה על ידינו כמוחשי יותר. לכן, כשאנחנו נתקלים בידיעה על “הונאה” למשל, אנחנו נוטים להיזכר באירועים דומים, ולהניח שסביר שאירוע דומה מתרחש כעת שוב. זאת מבלי לקחת בחשבון את החברות הרבות שאנחנו מכירים בהן אין הונאה של הלקוחות.

לבסוף, גם גורמים בסיסיים בהרבה משפיעים על הקושי שלנו להעריך את כל הגורמים ולהגיע למסקנות באופן יסודי וקפדני. דוגמא מרשימה לכך אפשר למצוא במחקר ישראלי מרתק, שהתחקה אחר קבלת החלטות במסגרת ועדות שחרורים, ובחן את השפעת העומס, הזמן ביום וריבוי התיקים על קבלת ההחלטה (דנצינגר, אבנעים-פסו ולבב, 2011 [3]). בקצרה, אם אתם תלויים בהכרעה של ועדת השחרורים, אתם לא רוצים להגיע לדיון ביום עמוס של הועדה, לאחר ארוחת הצהריים.

מה זה אומר עליי?

לצד הצורך האבולוציוני והפסיכולוגי שלנו להניח אשמה, ישנו גם אלמנט חברתי משמעותי בבחירה זו. בואו נניח לרגע שהבעתי עמדה אופטימית משהו, ואמרתי “אולי היא לא אשמה” והתברר שטעיתי. אולי אחרים יחשבו עליי שאני תמים, שאני לא יודע לקרוא את המציאות נכון, ואולי אפילו שהעמדות והדעות שלי מסוכנות.

עד כמה אתם מאושרים מ-1 עד 6?
גלו דרך מחשבון האושר שנבנה ע״י פסיכולוגים מאוניברסיטת אוקספורד (100% אנונימי).

לעומת זאת, אם אמרתי “בוודאי שהיא אשמה” ומתברר שלא כך, תמיד אוכל לטעון שהדברים עדיין לא הוכחו ולא התבהרו, ושגם אם מבחינה פלילית אין אשמה, אולי מבחינה מוסרית וציבורית יש טעם לפגם ועוד ועוד. מבחינה קבוצתית, ניקוז אשמה במי שאיננו חלק מהקבוצה, בזר, מאפשרת גיבוש וליכוד של קבוצה – בין אם ההאשמה נעשית בצדק או לא (בנוסח “שעיר לעזאזל”).

חשוב להדגיש – אין כאן שום כוונה לומר שהאשָמה של חשוד היא תמיד שגויה, או לרוב שגויה. אלא רק להסב את תשומת לבנו לאופן שבו אנחנו נוטים להגיע למסקנות שכאלה.

הדור של היום

עד כה תוארו מנגנונים פסיכולוגיים שהופיעו במחקר כבר לפני קרוב ל-100 שנה. לצד תהליכים אלה, ישנן שתי מהפיכות משמעותיות לענייננו. המהפכה הראשונה היא כמובן טכנולוגית. אין ספק שהאופן שבו אנחנו צורכים מידע כיום השתנה באופן דרמטי; אם בעבר היינו שומעים על “הונאה” או חשיפה עיתונאית דרך כלי תקשורת מרכזי ובשאיפה רציני, אמין ומכובד, כיום כמויות מידע אדירות זורמות ברשתות החברתיות וברחבי האינטרנט, ורובנו מוצפים כל כך במידע, ועסוקים כל כך, שאנחנו מסתפקים ברפרוף מהיר על הכותרת, ואולי כותרת המשנה (אז אם הגעתם עד לכאן ואתם קוראים אפילו את שורות אלה – אתם זן נדיר. תודה לכם על כך. כיף שבאתם).

בעידן כזה של “מזון (חדשותי) מהיר”, אין לנו פנאי להעמקה, השתהות או הטלת ספק, ואנחנו נוטים לצרוך קלוריות ריקות בזריזות, ובהתאם – ראשוני אתרי החדשות ואחרוני כותבי הפוסטים ישתדלו לבחור בכותרת ה”קליקבייט” המוצלחת יותר, על פני זו המדויקת והמורכבת יותר.

לכך נוסיף את האפקט של “פרסונליזציה” – איזה מידע יוצג לי ברשת החברתית? אילו סרטונים יציע לי יו-טיוב? ובכן, בעבר לפחות התשובה הייתה פשוטה: המידע שיוצג לי הוא זה שימשוך את תשומת הלב שלי. זה נובע מהרצון של בעלי האתרים והאפליקציות למשוך אותנו להשתמש יותר בשירותים שלהן (וכך להגדיל את ההכנסות שלהן מפרסום).

מהו המידע שימשוך את תשומת הלב שלנו? ראשית, דעות דומות לדעות שלנו. ושנית? דעות שיעוררו בנו זעם. חשוב לציין – בשנים האחרונות נראה שהאלגוריתם של פייסבוק אכן קידם מידע מטעה ומידע המעורר זעם, אך לאחרונה מארק צוקרברג התייחס לשינוי נוסף באלגוריתם, וביקש להדגיש באופן מפורש כי כיום המצב שונה. כך או כך, חשוב שנזכור – לא צוקרברג המציא את נטיית הנפש לעסוק בזעם ותרעומת, אלא זו הנפש האנושית שהשפיעה על עיצוב האלגוריתם מלכתחילה.

וישנה מהפכה נוספת, שדור ה-Z מייצג יותר מכל – המהפכה הערכית, המוסרית, ובראשה הדאגה לסביבה, לכדור הארץ, לזכויות מיעוטים ועוד. זוהי מהפכה דרמטית ומבורכת, אך ייתכן שגם היא משחקת תפקיד משמעותי בבחירה להניח אשמה. כאשר אנו מסתכלים סביבנו ורואים “זעם מוסרי” בכל מקום, אנחנו נוטים לחוות זעם דומה במהרה, ובדרך אגב להרגיש חלק, להרגיש שייכים וגם מוסריים יותר, או כפי שהפסיכולוגית מולי קרוקט טוענת – המניעים המרכזיים לזעם מוסרי הם למעשה אנוכיים, והגורמים המעוררים אותו ברשת הם בעיקר מסחריים. ישנם אף מחקרים הטוענים כי אלה המביעים “זעם מוסרי” ברשת, הם למעשה מוסריים פחות.

ובצעד הבא?

בצעד הבא אנחנו נוטים לחשוב כפי שחשבנו בצעד הקודם. כלומר, לאחר שהבענו דעה נחרצת לכאן או לכאן, סביר להניח כי נוסיף לדבוק בדעה זו. הסבר אחד לכך הוא “הטיית האישוש” שתוארה לעיל. הסבר נוסף הוא הרצון הפסיכולוגי שלנו בעקביות. לדוגמא, שרמן (1980) ערך ניסוי ובו נסיין התקשר לאנשים ושאל אם באופן היפותטי היו מוכנים להשקיע שלוש שעות באיסוף תרומות. לאחר שלושה ימים, התקשר נסיין אחר וביקש מאלה שהסכימו – באמת לבוא ולעסוק באיסוף התרומות. מבין אלה שהגיבו לשאלה המקדימה, 31% הסכימו לאיסוף התרומות בפועל (!), בעוד שללא שיחה מקדימה רק 4% הסכימו להתנדב [4].

מחקר זה הוא דוגמא אחת מיני רבות לכך שכשאנחנו עושים צעד אחד בכיוון מסוים, עולים הסיכויים לכך שנעשה צעד נוסף בכיוון דומה. כמו כן, דניאל כהנמן מתאר כיצד ה’מוכּר’ מתבלבל במוחנו עם ה’אמיתי’. כלומר, כאשר אנחנו נתקלים בפרט מידע מספר פעמים, אנחנו נוטים להאמין שהוא מדויק ואמיתי. במקרה של שערוריות וחשיפות עיתונאיות, אנחנו אכן נוטים להיתקל שוב ושוב בתיאורים דומים – באתרי חדשות שונים, ברשתות החברתיות ולעתים גם בקבוצות הוואטספ ובשיחות עם חברים – שכמובן חולקים פעמים רבות תפיסת עולם ואף מקורות מידע דומים לשלנו.

אז מה היה לנו?

אז אם נאסוף יחד – את הצורך הבסיסי שלנו בשליטה ווודאות, את הרשתות החברתיות והנטייה ל”זעם מוסרי” ואת הצורך הקוגניטיבי והאבולוציוני לסמן את האחר כמסוכן, נקבל נטייה לחרוץ את הדין במהרה, ולחוש מוסריים, גאים ובטוחים יותר; “אני בצד של הטובים ואני מזהה בבירור את הרעים. מזל, אפשר לנשום לרווחה”.

ומה אפשר לעשות?

ד”ר מיכה גודמן מצטט את ג’ון דיואי, באומרו שכלפי שונות, אנחנו נוטים לחוש סקרנות או חרדה. רבים מאתנו חווים כיום מתח, ומופעל עלינו לחץ להביע עמדה נחרצת. עמדה כזו נתפסת כאותנטית יותר ואף אמיצה. אבל אני רוצה להציע כאן מחשבה אחרת לגמרי – העמדה האמיצה היא העמדה הפתוחה, הסקרנית, זו שמוכנה לשאת אי-וודאות ולהשתהות. אם נוכל לחוות יותר ביטחון ופחות מתח, נוכל כנראה לנקוט בעמדה סקרנית יותר. בשלב הבא, נוכל אולי להאט את התהליך של “קפיצה למסקנות” ולבחון אותו בעיניים ביקורתיות יותר – במיוחד עכשיו, כשאנחנו חמושים בידע שתואר כאן (וכמובן קראנו אותו בשקיקה). מה זאת אומרת “עיניים ביקורתיות”? זאת אומרת לזכור את המגבלות שלנו ולחפש באופן אקטיבי השערות אלטרנטיביות. וגם- לשאול את עצמנו: על מה בעצם מבוססת המסקנה שלי? איך אפשר להפריד בין עובדות ופרשנויות? איזה מידע נוסף יכול לתמוך בהשערה שלי ואיזה מידע יכול להחליש אותה? ולבסוף – לנסות ולשים את עצמנו בנעליים שונות – נעלי הנאשם, הקורבן, נעלי העיתונאי או הציבור. אולי אנחנו עשויים לפגוע כך בסיכויי ההישרדות שלנו בג’ונגל כפרטים או כקבוצה, אבל כחברה דמוקרטית, ערכית ואנושית, יש לנו סיכוי גבוה בהרבה.

יוג’ין קנדל בועידת הנשיא ב-2013 [5]:

“האיום הגדול ביותר על המשק הישראלי הוא שאנחנו ירדנו לתחתית המדרגה ברמת הדיון שלנו בנושאים כלכליים. הפסקנו להאמין שהצד שלא מסכים איתנו מייצג עמדה לגיטימית. אנחנו לא מקשיבים אנחנו רק תוקפים. המטרה מקדשת את האמצעים… זה לא משנה מה אתה אומר, העיקר שיהיה מה להגיד בעיתון או באתר או במדיה החברתית. זה קורה בכל מקום, גם בכנסת. האשמה מתמדת של אנשים שעוסקים בנושאים ציבוריים. ברגע שאתה נכנס לממשלה אתה נאשם אוטומטית. ברגע שאתה עושה משהו אתה נאשם אוטומטית.”