גבר ואישה יושבים בדייט ראשון. המשקאות הגיעו. בא לו לספר לה על הקינוח המדליק שהוא אכל במסעדה הזו כשחגג יום-הולדת לפני חודש. אבל אז זה מתחיל:
הקולות שבתוך הראש שלו קוטלים את הסיפור על הקינוח. “עכשיו היא תצפה שתמיד תיקח אותה למסעדות” “אולי היא רוצה לשמוע שיש לך חיי תרבות ולא רק במסעדות ואוכל?” “הרי אם תספר לה על הארוחה ההיא אז היא עלולה לשאול עם מי חגגת, ואז תצטרך לספר לה על אחותך המוזרה, ובכלל מי יוצא לחגוג עם אחותו בגיל הזה?” “היא תחשוב שאתה פאתטי”…
או שאולי הקולות שבראש דווקא בעד לספר את הסיפור, רק שהם מתווכחים איך בדיוק לספר אותו כך שייצא מצחיק ואטרקטיבי וסוחף: “תתחיל מאיך שאספו אותך מהבית”, “לא לא, זה יישמע מוזר שאספו אותי על סקייטבורד, היא לא תבין אותי”, “שאל אותה אם היא מכירה את השף של המסעדה, משם הסיפור כבר יזרום”, “אבל אם אדבר על השף היא עלולה לחשוב עליו ולשכוח ממני..”, “אני אתחיל פשוט מאיך שהמנה נראתה, זה הרי היה יפהפה ומיוחד”….
בזמן הדיונים הממושכים בתוך הראש, הפנים שלו מתכווצות והעיניים בוהות הצידה במבט מוטרד שגורם לה לתהות אם בכלל בא לו על הדייט הזה…
מפה לשם עוברות להן דקות ארוכות של שתיקה מעיקה. ושניה לפני שהבחור סוף סוף מוכן עם הסיפור המושלם שלו, הבחורה מתחילה לדבר על הלימודים שלה לתואר השני.
הרגע חלף. הנושא השתנה. הראש שלו מסוחרר מרוב מחשבות, בקושי מסוגל להקשיב ולהגיב.
הוא כבר מזמן לא נוכח איתה והיא מרגישה את זה. הקסם התפוגג.
כבני אדם, אנחנו לא מושלמים באנושיותנו. זו עובדה טבעית.
פרפקציוניזם הוא הקושי לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, וכמו שאתם אולי כבר יודעים הוא יכול להשפיע לרעה על מערכות יחסים, על הקריירה ובכלל על מהלך החיים [1].
למה זה קורה?
אנחנו חיים בתרבות שמציגה לנו מכל עבר ייצוגים נטולי-פגמים של המציאות:
תמונות מעובדות של דוגמנים ושחקניות עם גוף של בובה, סלבריטאים ופוליטיקאים בני 60+ ללא קמטים; סדרות, סרטונים ופודקאסטים ערוכים ושנונים שבהם אין אף גמגום או כחכוח בגרון, רשתות חברתיות שמוצפות בדימויים מעוצבים של אושר ושביעות רצון ועוד…
בסביבה כזו קל לקבל את הרושם כאילו אתה היחיד שלא מושלם. ואם זהו המצב – איך יאהבו אותך? איך יקבלו אותך כחלק מהחברה?
כשמדברים על פרפקציוניזם, אי אפשר שלא להתייחס ל’אחותו התאומה’ – אתלופוביה [2]: הפחד מלהיות לא-מושלם. זוהי חרדה לכל דבר. היא מגיבה לטריגרים מסוימים שמפעילים אותה. למשל: דייט עם אישה שאני עוד לא מכיר, ולכן אין לי מושג מה היא תחשוב עלי. באופן דומה זה יכול להיות ראיון עבודה,דיבור מול קהל או פגישה עם לקוח חשוב. וכך, סיטואציה שאמורה להיות קצת לא נוחה הופכת בתוך ברגע אחד לחוויה של מאבק לחיים או למוות.
החרדה מפעילה את המנגנון ההישרדותי של ‘הילחם/ברח’ או ‘פריז’ (קיפאון):
- הילחם או ברח: הגוף נכנס למתח גבוה, הדופק עולה, הדם מוזרם אל השרירים במטרה לצאת לפעולה פיזית והמשמעות יכולה להיות בטן משתוללת, רעד, זיעה, רצון להיעלם, כעס, המון תכניות פעולה בתוך הראש וכדו’
- תגובת קיפאון (freeze): זוהי תגובת ניתוק של הראש מהגוף. המחשבות עובדות בתוך לופ בלי קשר לגוף. זו חוויית חוסר נוכחות והתבוננות על הדברים מבחוץ.
הפרפקציוניזם לא באמת עוסק בחתירה לשלמות, אלא נותן מענה לפחד עמוק מכשלון, דחייה או נטישה. זהו פחד מחשיפת האנושיות הכי בסיסית שלך, תחושה שאין לך רשות להיות כאן ולהיות אהוב כמו שהינך.
בכל סיטואציה שבה אין לך ביטחון מלא ש’ייצא לך טוב’ או שהאנשים מולך יעריכו אותך כראוי – נכנס הפרפקציוניזם [3] ושולף אותך משם אל מחוזות החרדה, החפירה הפנימית והיעדר הנוכחות.
במהלך יותר מעשור שבו אני עובדת עם אנשים על שחרור פחד קהל, למדתי שפחד קהל ופרפקציוניזם הולכים יד ביד. ככל שנוכחותו של הפרפקציוניזם חזקה יותר, כך יהיה לך יותר קשה לזרום ולבטא את עצמך בנינוחות בסיטואציות שבהן חשוב לך להצליח. להערכתי, שחרור פחד קהל מורכב מכ 80% עבודה על ריכוך הפרפקציוניזם, ורק 20% של טכניקה לשיפור ההופעה.
מחיר הטעות (או: מה לימדו אותנו בבית הספר?)
אם גם אתם למדתם במערכת החינוך הקונבנציונלית, אז בודאי הטמעתם במהלך 12 שנות הלימוד את שתי הנחות היסוד הבאות:
- העולם מתחלק לתשובות נכונות ולא נכונות.
- לענות תשובה לא נכונה זה עניין מ-ב-י-י-ש. מצב שעדיף להימנע ממנו בכל מחיר.
שתי הנחות אלו עלולות ליצור דפוס של זהירות-יתר לפני שאומרים או עושים דבר שאנחנו לא בטוחים לגביו. אם אתם פרפקציוניסטים, אז הזהירות הזאת היא ברקס של ממש, המלווה בחרדה הישרדותית: אם אעשה טעות אז אין לי זכות קיום, אין לי שום הגנה.
הנקודה היא, שבחיים האמיתיים אין תשובות נכונות או לא נכונות. יש את מה שקורה עכשיו. ובתקשורת עם אחרים, המפתח להצלחה טמון ביכולת שלך להגיב באופן אותנטי למה שקורה עכשיו. לזרום מרגע לרגע בלי מסננות כל כך חזקות.
בתקשורת בין אישית, ברוב המקרים יותר חשוב לזרום מאשר לדייק.
שחרור וריכוך של הפרפקציוניזם עשוי להוות מנוף להתפתחות אישית משמעותית ברבדים רבים בחיים.
5 טיפים מעשיים לרכך פרפקציוניזם
1. עבודה עם נשימה
כשאנחנו בחרדה הישרדותית, כשהמחשבות מתחילות לרוץ בתוך הראש – הנשימה היא הראשונה שמושפעת. אתם בטח מכירים את זה – יש עצירת נשימה מוחלטת, או שהנשימה הופכת להיות שטוחה ומהירה. זו הסיבה שנשימה היא מפתח ממש חזק בהרגעת חרדה.
הנה תרגיל שממש עוזר: דמיינו מעלית שעוברת לאורך קו האמצע של הגוף שלכם, מקומת הקרקע שבין כפות הרגליים ועד הפנטהאוז שבקדקד. המעלית עולה בשאיפה ויורדת בנשיפה. לאט. לפני שאתם נכנסים לסיטואציה שמלחיצה אתכם, קחו כמה ‘נשימות מעלית’ ותקבלו מירכוז וקירקוע שיעשו גם קצת יותר שקט בראש.
2. חימום פיזי
כשמניעים את הגוף, הלחץ בתוך הראש נחלש ותוכלו להרגיש זורמים ונינוחים יותר גם כשהסיטואציה היא מלחיצה מטבעה. רגע לפני שנכנסים לפגישה / ישיבה / דייט, לכו למקום נסתר ותניעו את הגוף באופן שעושה לכם טוב. זה יכול להיות קפיצות, מתיחות, שקשוק אגן או ריקוד חופשי… העיקר שהאנרגיה שלכם תנוע במקום להתרכז בתוך הראש.
3. העמקת החיבור לחוויה הגופנית ולחושים
כשאנחנו חווים את עצמנו רק דרך השכל והמחשבות, כראש בלבד, אנחנו מודדים את עצמנו רק במדדים שכלתניים ותוצאתיים. הקוגניציה שלנו מטבעה יודעת להתבונן החוצה ולנתח את הסביבה – זה גורם לנו להשוות את עצמנו לאחרים ורק מחזק את התחושה שאנחנו לא מספיק טובים.
ככל שמתחברים לחוויה הגופנית, כשלומדים לשים לב למידע שנקלט דרך חמשת החושים ולא רק דרך השכל – כך הופכים למחוברים יותר לטבע שלנו, ויותר קל לקבל את עצמנו כאנושיים שאינם מושלמים.
בסרטון הבא אני מדגימה תרגיל שנקרא XO, הוא לקוח משיטת Laban-Bartenieff והוא מעין ‘ישיבת צוות’ ביניכם לבין הגוף שלכם, זו אחלה דרך להתחיל. גם טכניקות מיינדפולנס יכולות להיות כיוון טוב ליצירת חיבור עמוק יותר עם החוויה הגופנית.
4. עקרון הפאק-איט
אני יודעת, הכותרת מעלה חיוך על השפתיים. זו בהחלט הכוונה. עקרון הפאק-איט נועד להקליל את ההרגשה הגורלית שמתעוררת כשהפרפקציוניזם מרים את הראש. ‘פאק-איט’ אומר שלטעות זה אנושי, וכולנו טועים לפעמים. טעית? התבלבלת? איבדת את חוט המחשבה לרגע? קורה! במקום להתייסר במשך שעות, במקום להזכיר לעצמך שאת מטומטמת או שאתה אידיוט מושלם – אפשר לחייך, לזכור שככה זה להיות אנושי, להגיד ‘פאק-איט’, לראות אם יש לך משהו מעשי ללמוד מהטעות ואז, מיד, להמשיך אל הצעד הבא.
5. לתרגל אילתור
כן! דווקא אתם, שכל-כך רוצים לדעת מראש מה ייצא לכם מהפה. כשלומדים לאלתר, לומדים לקבל את הרגע הזה, יחד עם חוסר השלמות שלו. לומדים להיות נוכחים בכאן ועכשיו במקום להתמקד בתוצאה מושלמת ובציפיות מופרכות. ועל הדרך לומדים להנות מעצמכם 😊.
הנה סרטון מצוין על עקרונות האילתור:
