הדימוי העצמי והביטחון העצמי שלנו, נקבעים לאורך חיינו על ידי הפידבק שאנחנו מקבלים מהסביבה. זה מתחיל בהורים, עובר דרך החברים לכיתה והמורים ומגיע למה שאומרים עלינו הבוס בעבודה, בן או בת הזוג ובהמשך, הילדים שבגרו.

אנחנו זקוקים, לא פעם, להערכה מהסביבה, וזאת בכדי להרגיש שאנחנו שווים, מוצלחים ואהובים וזה טבעי, השאלה היא במינון. כשהתלות באישור חיצוני משתלטת, יש בעיה, בעיקר בעידן הדיגיטלי, שמאפשר חיפוש מתמיד אחרי חיבה ואהדה ברשתות החברתיות ויכולת לכמת אותן מספרית, באמצעות לייקים ותגובות.

מאיפה נובע הצורך באישור מהסביבה?

השאלה הנשאלת היא למה כל כך אכפת לנו מה חושבים עלינו אחרים? ובכן, מדובר במנגנון הישרדותי. מתחילת ימי המין האנושי טבועה בבני האדם ההכרה, שחשוב להוכיח לאחרים כמה הם שווים. זאת הייתה דרך לשרוד. מי שלא היה “שווה”, לא שרד ודחייה חברתית, היוותה סכנה קיומית.

גם היום, המוח שלנו מגיב בפחד לדחייה מהסביבה. מחקרים מראים, שדחייה חברתית מפעילה במוח את האזורים המעורבים בתחושות של כאב פיזי.

“אנו זקוקים להיות נאהבים”, מסביר הפסיכולוג מייקל ג’ פורמיקה [1], לדבריו: “ההיבט הזה בחוויה האנושית, הוא שארית המורשת הקדומה שלנו. מחווט במוחנו. הצורך להיות נאהבים, הוא למעשה הצורך להיות חלק מהקבוצה ולזכות בחסותה וביתרונותיה ההישרדותיים, למרות שכיום ההישרדות איננה עניין של חיים ומוות, אלא של צבירת כסף ומעמד”.

מדוע הצורך באישור מצמצם את הפוטנציאל שלנו?

לכאורה, אין משהו רע בצורך הטבעי לחפש תשבחות וטפיחות על השכם לנסות להימנע מדחייה וביקורת, אבל תלות מוחלטת בדעתם של אחרים ומיקוד שליטה חיצוני, עלולים להוביל לרכבת הרים רגשית, הנוסקת עם כל מחמאה או לייק בפייסבוק וצונחת עם כל אמירה ביקורתית או סתם התעלמות ויחס מנוכר מצד מישהו, גם אם הוא רק המוכר בחנות.

למאמץ המתמיד למצוא חן בעיני כולם, יש גם מחיר של איבוד העצמיות והייחוד. במקום העבודה למשל, ניסיון לרצות את הממונים עלינו בכל עת, עלול לעצור את ההתקדמות שלנו. אנשים הנסמכים רק על משוב מהסביבה, ייטו פחות לקחת סיכונים, יעדיפו להישאר באזור הנוחות וכך ימנעו מעצמם הזדמנויות לגדול ולהתפתח. מצד שני, גם השקעת יתר בעבודה, שנועדה רק לעשות רושם טוב ולהחניף לבוס, לא תקדם אותנו ותשאיר אחריה תחושת ריקנות.

איך משתחררים מהצורך המתמיד באישור מהסביבה?

בדרך לשחרור מעול הביקורת החיצונית ואישור הסביבה, חשוב להיפטר מהאמונות המושרשות והמזיקות המלוות אותנו ולפתח השקפת עולם מציאותית, מאוזנת ואסרטיבית יותר. כדאי לשם כך, לנסות להגמיש את המחשבה ואת היכולת לפרש מצבים חברתיים, בצורה שונה ממה שהורגלנו.

ריכזנו עבורכם כמה דרכים להיפטר מהצורך הכפייתי באישור מהסביבה:

עד כמה אתם מאושרים מ-1 עד 6?
גלו דרך מחשבון האושר שנבנה ע״י פסיכולוגים מאוניברסיטת אוקספורד (100% אנונימי).

1. לברר מה המקור

חשוב לברר בשלב הראשון, מאיפה נובע הצורך המתמיד באישור מהסביבה, במקרה הפרטי שלנו. האם זה קשור לילדות שלנו מול הורים תובעניים וביקורתיים, לחוסר ביטחון או לדחייה חברתית בבית הספר, לדימוי גוף בעייתי וכיוצא באלה. כשיודעים מה מקור הבעיה, קל יותר להתמודד עם השלכותיה, או לפחות להבין אותן.

2. להבין שהכול עניין של טעם

חשוב להפנים, שמה שאומרים עלינו אנשים אחרים, מעיד בראש ובראשונה עליהם עצמם ולא עלינו. לכל אדם דעה משלו, טעם משלו וראיית עולם הייחודית לו והיא לא בהכרח תואמת את שלנו. סטטיסטית, לא ייתכן שאנחנו או דעותינו על החיים, ימצאו חן בעיני כל אדם שנפגוש במהלך החיים, ממש כפי שאנחנו עצמנו לא אוהבים כל אחד.

3. לפתח אמפתיה

כדי שלא לפרש כל אינטראקציה באופן שלילי, או סתם מאכזבת או לא מספקת, עם אדם אחר, כדחייה או ביטול שלנו, כדאי לגייס משאבים של אינטליגנציה רגשית ואמפתיה. חשוב לצורך העניין לנסות לראות את נקודת מבטו של האחר, כדי להבין שאולי היחס שפירשנו כשלילי, לא מכוון אישית אלינו ולמעשה לא אומר עלינו שום דבר. האמפתיה מאפשרת לנו לתפוס את הסיטואציה בצורה רב ממדית.

4. למנף את הביקורת

את חוסר שביעות הרצון של מישהו מהתפקוד שלנו, הבוס במקום העבודה למשל, אפשר וכדאי לקבל כביקורת בונה ולהשתמש בה כדי להשתפר בפעם הבאה. ביקורת יכולה להוציא מאזור הנוחות ולקדם אותנו. הפסיכולוג קרול דוויק מצא שאנשים שמאמינים שמיומנויות ניתן לרכוש עם הזמן ואין חובה להיוולד איתן, נוטים יותר לפתח את מלוא הפוטנציאל שלהם. לאנשים כאלה, יש לדבריו דפוס חשיבה של צמיחה והם נוטים לאתגר את עצמם, יותר מבעלי הדפוס המקובע, הרואים בכל ביקורת כלפיהם, דרך לשלול אותם ולקבוע שנכשלו. כשאדם מבין שיש לו אפשרות לצמוח ולהתקדם הוא יוכל להיגמל מהצורך המתמיד באישור חיצוני מהסביבה [2].

5. לדעת לומר “לא”

בין רצון להשתפר, להשקיע ולעשות את המיטב, לבין ריצוי יתר של הסביבה, עובר קו דק וחשוב להכיר אותו. כשאנחנו מקבלים את דעתם של אחרים גם אם היא לא מקובלת עלינו, נוטים לקחת על עצמנו יותר משימות ממה שנדרש, לעולם לא מסרבים לבקשה ולא מתקוממים כנגד יחס לא הוגן, מדובר ללא ספק בדפוס של ריצוי יתר, שיכול רק לפגוע בנו. על מנת להימנע מדפוס כזה, חשוב לסגל אסרטיביות, להיות מסוגלים להביע דעה משלנו, גם אם היא שונה מדעת הכלל ולדעת לומר “לא”.

6. להבדיל בין מה שרצוי לנו למה שנועד לרצות אחרים

כאשר אנחנו לוקחים על עצמנו משימה או מחויבות כלשהי, חשוב להבין האם היא נעשתה כי זה מתאים לנו, או שהמטרה היא בעצם לרצות את הסביבה. המאמנת והפסיכולוגית סשה קראוץ’ ממליצה להקדיש זמן ולעבור על רשימת המטלות השבועית. את המטלות יש לחלק בין אלה שבאמת נחוצות וחשובות לנו, לבין אלה שנעשות על מנת לרצות מישהו. את הסוג השני של המטלות, היא מציעה לדלל בהדרגה, עד כדי מחיקתם הסופית מסדר היום [3].

7. לרשום דברים משמחים

מכיוון שאנחנו נוטים להתמקד בגירויים השליליים בחיינו, לרבות חוויות של דחייה או עלבון, שריד נוסף מהעולם הקדום ששרץ בסכנות מכל עבר, מיטל לוי-מטלון, עובדת סוציאלית קלינית ופיזיותרפיסטית, מציעה לנו לנהל רישום במהלך שבועיים, של כל הדברים ששימחו אותנו וגרמו לנו להרגשה טובה, בהווה או בעבר. את הרשימה, יש לקרוא לצורכי חיזוק, אחת לכמה ימים [4].

8. לאשר את עצמנו

מחמאה ממישהו יכולה להדגיש נקודה טובה אצלנו, אבל היא לא זו שיוצרת אותה. את הנקודות החיוביות שלנו, אנחנו צריכים להכיר בעצמנו ואת האישור שאנחנו מחפשים מהסביבה, כדאי שנמצא בתוכנו. אישור עצמי, הוא הכרחי לתחושה של אושר וסיפוק לטווח הארוך והדרך היא להאמין בעצמנו, לסמוך על עצמנו ולתת לקול הפנימי שלנו לגבור על בליל הקולות שמגיע מבחוץ.