איך ליצור לעצמנו חירות פנימית שתגרום לנו להיות מאושרים?

עוד מראשית התורה שבכתב, חופש קיבל ביטוי כאחד הצרכים הבסיסיים והחשובים של אדם. אפילו לעבד נקצבו ימי חופש ותקופה המגבילה את שנות עבדותו.

מתוך התמקדות על חירות האדם, סקרתי שוב את פירמידת הצרכים של אברהם מאסלו, ולא מצאתי את ערך החופש.

הפירמידה של מאסלו

על פי מאסלו, אדם פנוי לשאוף ולעלות במעלה הפירמידה רק אם השיג ומילא את הצורך בשלב שמתחתיו [1]. האם החירות/החופש האישי של אדם אינו צורך בסיסי חשוב לפחות כמו שאר הערכים והצרכים בפירמידה של מאסלו?

כיצד התפתח מושג החופש לאורך השנים?

תשובה אחת לשאלה זו טמונה בהתפתחות שעבר מושג החופש במהלך ההיסטוריה המודרנית.

עוד בנושא התנהגות

שחרור מהצורך באישור: כך תחיו בלי תלות באישור מהסביבה

מאסלו נולד בשנת 1908 בארה”ב ונחשב לאחד התאורטיקנים המרכזיים של הפסיכולוגיה ההומנית. עבר שתי מלחמות עולם ארוכות שנים, בהן חירות האדם הייתה מצרך שאינו קיים בנמצא, מלחמת זכויות האדם של השחורים בהנהגת מרטין לותר קינג שמתנהלת עד ימינו אנו ומלחמת וייטנאם.

זו היתה תקופה בה אימפריות שלטו בעמים אחרים, שדדו, בזזו וניצלו עמים “לא מפותחים” באופן לגיטימי.

רודנים שלטו באזרחיהם ומשטרים לא הכירו בזכויות הפרט. אף במדינות דמוקרטיות, הסמכות של מוקדי הכוח היתה חזקה מאוד, הלחץ הקבוצתי, הלויאליות לרעיונות קולקטיביים, הדרישה לצייתנות, כל אלו היו חשובים הרבה מעל לערך החופש של הפרט.

בשנים אלו כתב אריך פרום את ספרו, “מנוס מחופש” על הסכנה בצייתנות ובסמכותנות.

ויקטור פראנקל בספרו “האדם מחפש משמעות”, ביסס את התיאוריה שלו על שיטת הלוגותרפיה ההומנית שסימנה את הרצון העמוק והשאיפה למשמעות והבנה כמניע מרכזי בחייו של אדם [2].

באותה עת החל גל ההתנגדות הפנימית למעורבות ארה”ב במלחמת וייטנאם והתפשט למקומות אחרים בכל העולם, בהובלת ילדי הפרחים (היפים) – תרבות שמאלנית של צעירים שבחרו באידיאולוגיה שהעדיפה שלום, שוויון, אהבה וסמים.

הכוח הפוליטי העצום של חוכמת ההמונים, שצמח מלמטה, מהפרט שרצה חיים טובים, נוחים, מכובדים ובעלי משמעות עם זכויות וחופש בחירה עלה והתרחב במרוצת השנים.

החירות האישית שהייתה שייכת בעבר לשכבות מיוחסות ואמידות הפכה לצורך בסיסי ואלמנטרי.
כוחו של השליט ומעמדה של הקבוצה מפנים אט אט את מקומם לטובת חשיבותו של הפרט. ההבנה שהמנהיג משרת את הציבור ולא ההיפך מתנחלת וכובשת מדינות רבות, זו מלחמה שאינה מושתקת עוד.

מהו מושג “המימוש העצמי”?

תשובה נוספת להיעדר מושג החופש בפירמידה של מאסלו טמונה בערך המימוש עצמי.

המושגים מימוש עצמי או הגשמה עצמית מכילים בתוכם את המושג חופש. החיפוש העצמי והביטוי העצמי, כך גם השאיפות והאמונות שאדם בוחר לעצמו, מבטאים את רוח החירות האישית שאינה תלויה עוד בצווים ובהנחיות חיצוניות [3].

מושג החופש, עם כך, השתנה באופן דרמטי במאה השנים האחרונות.

מה מאפיין את דורות ה-X, Y, Z מבחינת מימוש אישי והתייחסות למושג החופש?

דור ה-X: ילדי שנות ה-60-80 של המאה הקודמת

התאפיינו בהיעדר שאיפה לחולל תמורות בעולם, בנטייה למרוד בסמכות, לבעוט במוסכמות החברתיות. זהו דור נאמן פחות מהוריו למקום העבודה, למקצוע ולאידאולוגיה מוכתבת.

כך נראה, שדור זה התחיל לברוא לעצמו את מושג החופש האישי, חיפוש מימוש ודרך שמאופיינת בעיקר בשבירה של הכללים והמוסכמות המשעבדות שהונחלו לו ע”י הוריו.

דור ה-Y (״המילניום״): ילדי שנות ה-80-90 של המאה הקודמת עד שנות ה-2000

נולדו לתוך האצה מהירה בפיתוחים טכנולוגיים, נגישות גבוהה לתקשורת מתקדמת. ילדים דיגיטליים, גלובליים – נופשים ונסיעות בעולם, שיחות בינלאומיות, רשתות חברתיות, קניות בכל העולם.

הם אינם מוותרים על תא המשפחה לטובת קידום בעבודה. ביטחון תעסוקתי אינו מדורג גבוה ומתאפיין בפחות אחריות בעבודה, אם זו כרוכה במאמץ רב. לדור זה יכולת למידה מהירה ויכולת עבודה בקבוצה ונוטים לכנות אותם לעיתים “מפונקים, אגואיסטים ואגוצנטריים”.

דור ה-Y הרחיב את תחושת החופש, השתחרר מהכבלים המקומיים, תוך פריצת גבולות המולדת, לטובת תחושת שייכות עולמית והרחבת מושג הזהות האישית.

דור ה-Z (״הפלזמה״): ילדי שנות ה-90 של המאה ה-20 ועד לעשור הראשון של המאה ה-21

מתאפיינים בחיבור תמידי לסמארטפונים, לרשתות חברתיות, האינטרנט מרכזי בחייהם, הכל גלובלי, ויזואלי וטכנולוגי [4]. הם לומדים מהר ע”י התבוננות ומשתמשים במנועי חיפוש במקום ספרים. הידע זמין בלחיצת כפתור.

קיימת מודעות גלובלית חזקה וסובלנות כלפי האחרים, קצב גידול מהיר של משפחות מעורבות (שחורים/לבנים, הומוסקסואלים, לסביות, טרנסג’נדרים וכדומה).

הממסד מהווה מקור לחרדה ואין ביטחון בתאגידים ובממשל. עיקר התעניינותם בנושאים חברתיים, סביבתיים וגלובליים ליצירת עולם טוב יותר.

עם זאת הדור סובל מקשיים באינטימיות, בדידות, ניכור ואפילו ייאוש כתוצאה מבילוי זמן רב מול מסכים וחוסר פעילות פיזית וחברתית. יחד עם זאת, דור זה יוצק יותר תוכן במושג “חופש” וקושר אותו באידיאולוגיה של שמירה על הסביבה ועל הטבע, (טבעונות, צמחונות, קיימות, מינימליזם וההתחממות הגלובלית).

מהם הקשיים הנפוצים בחברה שלנו בנוגע למימוש עצמי ולחופש?

1. חרדה מחופש – השתעבדות

השתעבדות מודרנית לעבודה, למשפחה ולמטלות כמעט ללא מנוחה, מלווה בעייפות כרונית, בתחושת מחנק. כשה”צריך” לוקח את כל הזמן על חשבון ה”רוצה”.

השתעבדות זו מתלווה בתלונות על היעדר מנוחה וחופש ללא הטלת ספק ובחינה של המצב. פועלים מתוך אוטומט, שכך הם פני הדברים וככה הם החיים.

תפיסת חיים זו של נשיאה אינסופית בעול ובנטל, נטולת חמצן, רחוקה ממימוש עצמי וגובה מחירים אישיים כבדים. בקטגוריה זו נמצא השתעבדות להצלחה, לכבוד ומירוץ אחר הכסף.

2. העדר תחושת חופש

מצב שבו אדם כובל עצמו רעיונית לסיטואציה בה הוא מרגיש מחויב ללא חופש בחירה, כשלמעשה היה יכול לבחור באופן חופשי תסריט אחר ופעולה אחרת.

לדוגמא: הוריו של בחור צעיר שהשתחרר זה עתה מהצבא רוצים שירכוש מקצוע שיספק ביטחון תעסוקתי כמו: מחשבים או מקצועות הייטק. בתמורה הם מוכנים לממן את לימודיו ולספק לו תמיכה בתקופת הלימודים. הבחור מרגיש צורך לרצות את הוריו ואף יתרה מזו, הם מצליחים להפחיד אותו בקשר ל-“עתיד” והוא מתפשר ובוחר להיכנס לתלם.

במקום לחפש בעצמו, מתוך עצמו, מה מעניין אותו וכיצד ירצה לממש עצמו תעסוקתית, הוא עלול להשתעבד ללא תחושת חירות פנימית.
זו הייתה בחירה של אופציה אחת ויחידה, לכאורה בחירה.

3. אסקפיזם – ריקנות ודיכאון

בריחה, פוביה מכבלים. חרדה מצמצום החירות האישית יכולה להוביל לתרבות אסקפיזם של Fun Fun Fun, מרדף אחרי ההנאה, החופשה והבטלה. חשש תמידי מהגבלת החופש בכל מחיר.

מצב זה עלול להביא לחיפוש ריגושים אקסטרימים ואחריהם נפילות, אדישות וחוסר טעם בחיים, איבוד משמעות – דיכאון.

4. חופש לדחפים, ליצרים – התמכרויות

הפקרות כאינטרפרטציה לחופש. ביטוי מלא לדחפים, יצרים, התמכרויות, סמים ומין. חוסר שליטה וריסון כביטוי לפחד ממחויבות. גבולות הכבוד העצמי וההערכה העצמית מטשטשים ונרמסים ובהתאמה גם גבולותיהם של אחרים.

5. חרדה ממחויבות, אינטימיות והתמסרות

בתרבות המסכים המאופיינת בימינו, מציאות מדומה אינטראקטיבית, Fake News, פוטושופ, בוטוקס, תרבות ה-Super me, נולדה חרדה חדשה – החרדה מאינטימיות.

אנשים מציגים לראווה בפייסבוק, באינסטגרם, טיק טוק או כל מדיה אחרת, זהויות מלאכותיות של עצמם ומוכרים אימג’ים משופרים.
כך נוצרת חווית ניכור עצמי, חוסר בקבלה עצמית וטשטוש הגבולות בבוחן המציאות בין האני האמיתי, הלא מספיק טוב ובין זה המושלם, המוגזם, הווירטואלי.

הבלבול הזה גדל ומתעצם בחיפוש זוגיות. היופי החיצוני נעשה כל כך מלאכותי. האותנטי מאבד מערכו לעומת הברק, המושלמות והזוהר. הדימוי של הפנטזיה עולה בערכו על האמת הלא מושלמת, והאינטימיות הופכת לבלתי נסבלת, בעיקר מפני שהדימוי נוגס בה ומפחית מערכה. אנחנו רוצים יותר ויותר.

וכך, משתעבדים אנשים לדימוי כשלעצמו, בספורט מוגזם, באכילה חסרת תשוקה של שייקים בצבע ירוק זרחני עד כי לפעמים נדמה כי את כולם יצרו באותו מפעל.

כל חריגה מהדימוי פוגעת במשיכה, באטרקטיביות ובעיקר ביכולת להתחבר. כשאינטימיות זו לא נבנית, קשה מאוד לבסס מחויבות והתמסרות זוגית.
הקלות הבלתי נסבלת של ה-Next ותופעת ה-Fomo “מטפחים” את החיפוש האינסופי אחרי הדבר הבא. קללת השפע, קללת החירות המדומה.

איך לבחור בחופש מתוך חירות פנימית ושמירה על מימוש עצמי ואיכות החיים?

נראה לי שההבנה של הסוגיה חייבת לעבור דרך המונח אחריות.

אנשים יכולים להתגלגל בחייהם למקומות מגורים, לעבודה ולקשרים חברתיים וזוגיים מתוך השענות על מקריות, מזל, “לסמוך על היקום”, “הכל לטובה” וכיוצא באלה.

אלו יכולים, לכאורה, להגביר את תחושת החופש בשל העדר תכנון והישענות על רעיונות כמו “גורל” או “ככה הם החיים – פעם למעלה, פעם למטה”. לעומתם, אחרים יכולים לפתח דרך אובססיבית ולתכנן לפרטי פרטים כל צעד ושעל בשל ניסיון “לחנוק” כל התערבות של גורל או מזל. הניסיון הזה מייצר תחושה של בחירה, ללא בחירה אמיתית.

לכן כדאי ש:

• נעצור לרגע את שגרת חיינו ונגדיר מהו חופש עבורנו וממה אנחנו צריכים חופש?
• נבנה את פירמידת הצרכים האישית שלנו בגישה אחראית ותבונית, עם התבוננות על העתיד, על צאצאינו ועל עקרונותינו [5]. זאת, תוך התחשבות בסביבה, בחברה האנושית ובטבע, מבלי להתנתק מעברינו, מהיכן שהגענו, לכבד את המקורות והמורשת ולשמר את הדברים הנכונים לנו.
• נזהה את הכבלים המשעבדים הלא הכרחיים.
  זה דורש לצאת מהאוטומט, להסתכל על עצמי מהצד, להטיל ספק ולבחון מחדש מדי פעם מה הכרחי ומה כבר פחות, מה תורם לתחושת החופש וה Well Being ומה כבר לא.
• נכיל את החופש בתוך השגרה היומיומית וכך נהיה פחות צמאים לחופשה השנתית. לדוגמא:
  • פרויד טען שבריאות נפשית מבוססת על מחזוריות של 8 שעות עבודה, 8 שעות שינה ו-8 שעות בילוי, מנוחה, חברה ומשפחה.
  • הבודהיסטים הנחו לאורח חיים שבנוי לפי 6 שעות שינה, 6 שעות עבודה, 6 שעות מדיטציה ו-6 שעות בילוי, מנוחה ומשפחה.
    (על בסיס ההבנות האלו אפשר לאמץ גרסאות מתאימות יותר לימינו)

נראה לי, שחופש חייב להיות מיטיב עם האדם ולא הרסני לעצמו ולסביבתו. חופש של אחד אינו החופש של האחר ובעיקר חופש אינו חופשה…

הרעיון של מחויבות והתמסרות אינו סותר ואינו מגביל את ערך החופש, הם אמורים לחיות זה בצד זה, חופש ללא משמעות הוא בעצם בטלה.

חופש אינו רעיון עצמאי, נכון שיבוא עם משמעות ועם משמעת באורח חיים בריא.